טור במעריב - מלחמה, זיכרון ולקחים 

6 באוקטובר 1973, צעירי הלוחמים, של אותה מלחמה, הם הסבים והסבתות של היום, ואני ביניהם. מפקדיה הבכירים של אותה המלחמה היו צעירי הלוחמים במלחמת השחרור. כן זו הייתה המלחמה של המשמרת שלהם ושלנו. לא שאלנו את השאלות המתבקשות לפניה ונותרנו חסרי מילים לאחריה. שיכרון הניצחון המזהיר ב 1967 וכאב התסכול של מלחמת ההתשה (1967-1970) נמהלו זה בזה עד למפץ הגדול.

מובא ע"י דן חלוץ

שאון המנוע של מטוס הסקייהוק החג בגובה נמוך מעל הרצליה בשעת בוקר מוקדמת של יום הכיפורים, השישי באוקטובר עדיין מהדהד באוזני. הוא קרע באחת את דממת היום הקדוש הזה. היה זה סימן מוסכם שעלינו, לוחמי צוות אוויר, להתייצב מיד בטייסות. כנראה שחטאנו חטא גדול אם היושב במרומים בחר דווקא באותו יום להעמיד אותנו במבחן לאומי ואישי מורכב וקשה שתוצאותיו היו כבדות על עם ישראל כולו.

הייתה זו מלחמה קשה, לא העלנו בדעתנו שתקרה באופן בו קרתה, היינו שבויים באמת שלנו, שאנו החזקים ויריבנו לא יפקפקו בכך. המילה "הפתעה" לא הייתה באוצר המילים ככל שזה נגע ליוזמה מבצעית של מדינות ערב. ארבעים ויותר פעמים יצאתי לגיחות מבצעיות באותה מלחמה, בכל פעם מחדש נדרשנו כולנו לאגור את כל כוחות הנפש כדי לחזור אל המקומות שאך שעות ספורות קודם העמידו את חיינו בסכנה.

חמש עשרה פעמים שמענו בטייסת את ה"בשורה" כי אחד ממטוסי הטייסת נפגע וגורל צוותו לא ידוע, שבע פעמים הרכנו ראש לנופלים במהלך המלחמה וארבעה עשר מחבריי לטייסת התענו בשביים, במצרים וסוריה. את המלחמה התחלנו 55 לוחמים אוויריים ובסיומה ישבו בחדר התדריכים 34 בלבד, חלקם שלמים פיזית אך פגועים מנטלית.

אי הוודאות הייתה גדולה, הספק כרסם בנו באשר לתוצאה. היום אנו יודעים עד מה גדול היה החשש אצל הקברניטים, בתחילת המלחמה, לגורל הבית השלישי. אך הלוחמים והמפקדים שחונכו לדבוק במשימתם ויהי מה עשו את ההבדל.

מבחינה צבאית המלחמה הוכרעה, מדינית היא הביאה לחתימת הסכם השלום עם מצרים. יש המעלים תהיות לגבי ההסכם לאור המציאות הנוכחית במזרח התיכון אך אם ההסכם חסך לנו מספר עימותים כוחניים במשך עשרות שנות קיומו, דיינו. במקורות נכתב "…ותשקוט הארץ ארבעים שנה". לא ארבע מאות ולא ארבעת אלפים וגם לא מאה, חכמינו הקדמוניים הבינו שאין דברים נצחיים במציאות האנושית.

רבות כבר נכתב על אותה מלחמה אך שאלה אחת תישאר פתוחה, האם ניתן היה להשיג את הסכם השלום עם מצרים קודם למלחמה? האם מחיריה היו נחסכים לו גישתנו המדינית הייתה שונה? והיכן היינו היום אם אותם אאלפי הרוגים ופצועים היו שותפים חיים למפעל הציוני שהרי תמיד הנופלים הם מטובי הארץ בנינו ובנותינו, הם המתנדבים, הם היזמים בפועל או בכוח, הם מנוע הצמיחה החברתית.

אין תוחלת בשאלות היפוטטיות על שקרה בעבר כי חוכמת הבדיעבד היא חוכמת טפשים. אך יש מקום גם ברמה הלאומית לבצע תחקיר ולשאול עצמנו לגבי העתיד, האם אנו מוכנים לחסוך את המחירים של עימותים עתידיים באמצעות חוכמה (מכה) מדינית מקדימה.

האם הפנמנו הלקח שהמעשים הצבאיים הם לא הפתרון אלא האמצעי לפתרון. כן, לעיתים אין מנוס אלא משימוש בכוח על מנת לתחם את גבולות המגרש וכללי המשחק מול היריב, על מנת להרתיע. אך ככלל, עלינו לראות בחלופה הכוחנית רק אחת מן החלופות האפשריות ולא ולהגיע למציאות בה זו החלופה היחידה.

אחרי מלחמת יום הכיפורים בנינו צה"ל חדש, צה"ל אחר, גדול ועצום כלקח אותה מלחמה. כמו אז גם בימינו אנו יודעים לתקן את העבר. האם אנו יודעים לצפות את העתיד? לא! לכן עלינו לנסות באופן מתמיד להשפיע עליו. השפעה על העתיד היא בבניית חברה מגובשת וחזקה, צודקת ומחוייבת למדינה ולקיומה. השפעה על העתיד היא באמצעות מדינאות ומדיניות רחבת אופקים וחזון,יוזמה ועשייה ולא בישיבה על הגדר בהמתנה להתמוטטותה.